הכוח המרפא של החמלה

“גם אם תסרקו את העולם לאורכו ולרוחבו – לא תמצאו אדם הראוי ביותר לחמלה שלכם מאשר אתם עצמכם” – בודהה. מסע אישי מ”חולה” ל”יכולה”.

לעיתים אני שואלת את עצמי מי מביט בי בחמלה אמיתית, במבט מקבל – כזה שלא מנסה לתקן, להעיר, לשנות או להסביר. מי נמצא עבורי בימים מאתגרים ומקשיב לרחשי ליבי? בימים שהמחלה שלי קובעת את הכללים, מתי כואב לי לחיות ומתי נעים?

כחולה במחלה כרונית ראומטית לאורך שנים, כשהמציאות משתנה ומשנה פנים כל יום – מצאתי עצמי בתוך מאבק. ככל שהראיה שלי הצטמצמה, העיניים שלי עייפו ואיתן גם הכוחות והמשאבים שלי. אפשר היה לדמיין ש”מחסן היכולות” שלי בכל יום מדלדל ומתרוקן עד תום.

לחיות בצל כאב כשברקע צלילים וקולות מאיימים, זה כמו לגור בעולם של רחמים עצמיים. כשמשהו “נשבר” ואני כשברי רסיסים, הכאב פוצע את הקרובים ביותר ורק אני היא זו שיכולה לאסוף את שברים. אני בתוך מקלט הגוף שלי והאתגר – לעשות את האיזונים הנדרשים על מנת לשמור על עצמי ועל הקרובים שלי.

אט אט “פיטרתי” אנשים מחיי. את החברים הלא חברותיים, המתוסכלים, המתסכלים, את טעמם המר של הממורמרים ואפילו הרחקתי את הרחוקים. אותן פעולות שנועדו לשמור עלי ולסייע לי ליצור איזון בחיי, גרמו לי לראות באותם אנשים את עצמי, לפגוש את חוסר הפיוס שלי מול הרצונות והפחדים. הבנתי שאיבדתי אות השמחה ושהגליתי אותה למרחקים – הכי רחוק שיש. פגשתי את עצמי באחרים והרגשתי שנפער בתוכי בור. ייחלתי לאזוק את הכאב, מבלי שיהפוך לגיבור ואותי לשבויה שנשארה מאחור.

אומרים שהשמחה היא רפואת הגוף והנפש. איך משיבים שמחה שאבדה? איך מפנים לה מקום ומזמינים אותה לחזור בזמנים של פחד וחוסר ודאות? יותר מכל רציתי להעניק לעצמי חמלה, אך באותה נקודה עדיין סירבתי להכיר במצוקה שהייתי בה.

יצאתי למסע מאתגר לחיפוש תשובות, מסע שבו עשיתי היכרות מחודשת עם עצמי. ביקשתי לייצר חלומות וייחלתי לסימנים ואותות שיסמנו לי את הדרך.

כחלק מתהליך ה-NLP שעברתי למדתי להתבונן פנימה, לכנס את עצמי לשיחה ולזהות את הקולות הביקורתיים שלי. לא יכולתי להמשיך להתעלם מהכאב ולהרגיש חמלה בעת ובעונה אחת.

הבנתי שהמחלה והכאב הם חלק ממני ולא כל כולי. ההבנה שהעולם שלי נברא לכבודי אפשרה לי להיפתח לאפשרות שהגיע הזמן שלי להשקיע בעצמי. האנרגיה זורמת למקום שתשומת הלב נמצאת בה, ולכן אם אשקיע בעצמי – העולם ישקיע בי בחזרה.

כך היה – גם אם לא הובטח לי “גן של שושנים”, מישהו למעלה השקיע בי וצייד אותי במים חיים. אמנם אין לי הוראות הפעלה, אך אני מצוידת בסימני דרך ונורות אזהרה, בתחושות הבטן שלי וביכולת לעמוד בציפייה היחידה שלי – להצליח לקום ולהתחזק אחרי כל נפילה.

הבנתי שעליי להכיר את המוטיבציה שלי מקרוב, להתאהב בה מחדש וללמד אותה אהבה. המוטיבציה הזו,  היא הכוח שלי, היא המנוע שילווה אותי עד ליום שבו אחליט להפסיק לסחוב ולהשיל מעליי את כובד הקשיים.

למדתי ללכוד פיסות של שמש, גם בימים מעוננים, ולקחת את עצמי יד ביד למסע של בירורים. לערער את הספקות ולשאול שאלות – מה תלוי בי? מה אני מוכנה לעשות?

למדתי לזמן התחדשות, לשחרר את המיותר ואת הדברים שתופסים בתוכי מקום יקר.

למדתי שיש לי בחירה חופשית להגיע למקום של שלמות – למקום של כבוד לגוף ולנשמה. להיות במצב תודעתי מקבל, ללא שיפוטיות, ללוות את המחשבות והרגשות שלי כפי שהם, מבלי להזדהות איתם יתר על המידה. לנקוט בגישה מאוזנת ולקבל את כל קשת הרגשות בפתיחות ובבהירות.

אנשים בעלי חמלה עצמית מסוגלים לנהוג כלפי עצמם בנדיבות. מכיוון שכבר הכרתי בעצמי כ”בלתי מושלמת”, הנטייה שלי הייתה להיות עדינה עם עצמי בהתמודדות עם חוויות כואבות, ולא להתבצר בהלקאה עצמית כשהחיים נמצאים בפער מהמצב האידיאלי אותו דמיינתי, כפי שרציתי לחיות.

ישבתי לכתוב את כתיבת ליבי, נתתי תוקף לדברים אותם בחרתי לשנות או לתקן.
החזרתי לעצמי את הזכות לחלום דרך המילים וזכיתי להבין דברים נסתרים, שכן הכול עומד להשתנות ואין בי עוד מקום פנוי לחלקים חסרים. זה הזמן שלי לבחור מה להוסיף ומה להסיר, מה להנמיך ומה להגביר, מה לספר ומה להסתיר, במה למרוד ועם מה להשלים. אם פעם הצלחתי, אני לגמרי יכולה!

ה-NLP זו שפה, ממש כמו משחק של “מילים בהחלפה”. אבל זה לא באמת משחק, כי כל מילה היא מכוונת, שקולה, ועליה להיות מובנת, מדויקת ונכונה. מילים לא משנות את המציאות, אבל שינוי שפתי קטן מרכך את ההתנגדות.

את המילים “אני חולה” החלפתי ב”אני מתמודדת עם מחלה”, יש בזה איזו הקלה.
זמן החלמה הוא זמן חלימה, זמן לשאול את עצמי שאלות ולהעניק לעצמי חמלה. השינוי המילולי  שיחרר אותי מעט מתחושת השבי בו הייתי שוריה והמשכתי לברר עם עצמי מה קורה איתי בחוץ ומה קורה בפנים.

אני מאמינה שכל החיים הם שיעורים. האדם המתמיד יודע שקשיים הם חלק מתהליך, מאחוריו הישגים, מעידות ואחריהן ההצלחות – זה המקום בו אני רוצה להיות. למדתי שבאמצעות שינוי מחשבתי, אפשר להפוך את האתגר שבקושי למשהו מעצים וליצור מחדש את הבלתי אפשרי לאפשרי.

שאפתי להצמיד את אוזניי לנפשי, לתווך בין פי וליבי, וכתבתי אותי בלי תנאים – אם יש בתוכי מקום לכולם, אז יש גם מקום בעולם בשבילי.
ביקשתי “לב שמח”, שיוכל לחמם את עצמו גם כשקר, ושאוכל לתפוס רגע של אושר מחמם לפני  שהוא בורח. בסופו של דבר לכל אחד יש בחירה, גם לי. אני בחרתי למצוא את הצד הבריא של כל העלילה של סיפור חיי.

למדתי שבמקום לחשוב שקשה לי, אני מנצחת כל אתגר.  צבעתי את המאבקים בזהב, כל שלב בחיי. כשכולם סביבי רצים      ואני מבקשת רק ללכת, זה אומר שאני בתנועה, כל צעד הופך לדרך חדשה.

הבעל שם טוב אמר “אין שנים אבודות, יש שנים נלמדות” ואני – בחרתי ללמוד מאותם ניסיונות. אינני מאמינה לביקורת, הרי כל כישלון הוא משוב לצמיחה. בניתי את עצמי מחדש, כל לבנה היא בינה של הבנה.

כמעט חטאתי במחשבה שלחולה כרוני במחלה קשה אין יכולת קיום בעולם, הרי גם סל תרופות הוא סוג של “תיק למסע”, ואם ישנו סיכוי לאיכות חיים – אני אורזת אותו באהבה.

התהלכתי במקומות בהם אחרים בחרו לעצור. רגש נוצר על ידי תנועה והדרך שלי הייתה ארוכה. גם כשדידתי בצעדים קטנים, גיליתי שאפילו רגל שמאל היא “ממלכה” שעזרה לי להתקדם ולהגיע להשלמה. יצאתי לדרך חדשה, קראתי לה שליחות והיא עוזרת לי להיות פחות עייפה.

כתבתי לעצמי מכתב חומל, שאני סולחת ומבינה, שיש בי אהבה וכמה חשוב להיות בקבלה. סוף סוף אפשרתי לעצמי את המקום שלי בעולם הגדול, מצאתי את מי שאני מבלי לבקש מאף אחד רשות לגדול.

השלמתי עם זה שאני יכולה.

עריכה: סיגל אלחמיאס, אלין טהרי

מחבר המאמר: עינת סודרי

3 מחשבות על “הכוח המרפא של החמלה”

כתיבת תגובה

תהיו הראשונים לדעת

הרשמו עוד היום לניוזלטר של הלשכה

עוד מאמרים

דילוג לתוכן