כילדים יש לנו את היכולת לעוף גבוה, להתנהג באותנטיות ובהקשבה פנימית. ככל שעוברות השנים ומופיעים בחיינו “מספרי סיפורים” – אנו לומדים אחרת, מתכסים בשכבות, מפנים את המבט החוצה ומאשימים את הסביבה.
המאמר יעביר אתכם דרך שביל הסליחה, המחילה עד ליעד החמלה.
אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, בת 4-5, רוקדת ללא כל עכבות ונהנית ממחיאות הכפיים המדרבנות אותי להמשיך. ההתלהבות והפליאה של המבוגרים סביבי רק הגבירה את היכולת שלי לרקוד ללא עכבות, מתוך החופש להיות “אני” ואמונה שהאהבה המורעפת עליי טהורה, נקייה, כנה ואמיתית.
כשגדלתי, הקולות שנשמעו סביבי לימדו אותי על עצמי. בגיל 8-9, כשרקדתי את אותו הריקוד בדיוק וקיבלתי תגובות שונות, גיבשתי את הדימוי שלי על עצמי. ככל שגדלתי – כשכעסתי, נעלבתי או הרגשתי ש”נותנים לי מכה בכנף” המונעת ממני לעוף גבוה, המשכתי להתעצב דרך הקולות והתגובות של הסובבים אותי.
ככל שעוברות השנים יותר ויותר “מספרי סיפורים” נכנסים לחיינו. בין אם הם כאלה היודעים טוב יותר מאיתנו או כאלה שלא יודעים דבר אך משדרים ביטחון שהם יודעים הרבה, אנחנו מתכסים בשכבות לא לנו. ואז, כשאנו חווים קושי או כשמשהו “לא עובד לנו”, אנחנו מפנים מבט החוצה ומאשימים את הסביבה – הורים, אחים או אחיות שבגללם אנחנו לא מי שנועדנו להיות.
הכניסה לעולם ההתפתחות האישית הינה תמיד מתוך הקשבה פנימה אל מהותנו.
שם, אנחנו עוברים את תהליך הסליחה העמוק – לעצמנו ולהורינו.
בשלב ראשון מתרחשת סליחה. הרי סליחה מגיעה כשנעשים דברים שלא בכוונה תחילה. הפנמה של הנחות היסוד מאפשרת לנו להבין שהורינו עשו כמיטב יכולתם בהתאם למשאבים שעמדו לרשותם באותה העת.
אנחנו לומדים שמאחורי כל התנהגות יש כוונה חיובית. ההבנה, שעשו כמיטב יכולתם, עוזרת לנו לסלוח על האמירות שלהם, על אורח החיים, על ההחלטות שלהם, על הבית שבנו עבורנו וכו’.
כשאנו מבינים, גם לגבי עצמנו, שקיבלנו החלטה ופעלנו בצורה הטובה ביותר ביחס ליכולות שלנו באותה העת, יש לנו את היכולת להוקיר ואף להודות על כך שההבנה שלנו גדלה, על התובנות, הלמידות וערך הדיוק שהתפתח.
ככל שאנחנו יורדים לעומק, אנחנו לא רק סולחים אלא גם מוחלים. אם נבחן את המילה מחילה נמצא שיש בה את המילה חומל. חמלה, היא האופן שבו אנחנו סולחים לעצמנו על מי שהיינו בעבר ועל הבחירות שעשינו כשלא ידענו אחרת. היא אינה מכשירה את ההתנהגות הלא ראויה כלפינו, אלא מאפשרת לנו לגדול בגמישות ופתיחות הלב.
כשאנו בחמלה לעצמנו אנחנו רואים את חולשותיו של האחר, כשם שאנחנו רואים את שלנו.
ובכל זאת, מה מונע מחלקנו לסלוח?
האמונה בסיפור שאנו מספרים לעצמנו. מי נהיה בלעדיו?
שינוי בסיפור מציב בפנינו מראה שבה גם לנו יש אחריות בסיפור שעיצבנו במהלך החיים. כל כך נוח לשים את המיקוד החוצה ולשים את האחריות על האחר. זה הופך אותנו לנקיים וחפים מטעויות, חפים מהצורך לסלוח ולמחול לעצמנו.
הידיעה שביכולתנו לבחור אחרת ולהסתכל על הסיפור אחרת, דורשת מאיתנו להיות במיקוד שליטה פנימי ולקחת אחריות על החלק שלנו בסיפור.
מה נכון לנו יותר – להתמקד פנימה באחריות או להתמקד החוצה?
כשאנו ממשיכים לדבוק בסיפור של “אכלו לי שתו לי”, ממקום של מרמור על הדרך שבחרו עבורי, אין בחירה ואנחנו נמצאים בתלות.
סליחה זו החלטה. אם נחליט לקחת אחריות, לסלוח ולמחול – נוכל בכל עת לבחור מה נכון עבורנו ולהיות בחופש. גם אם טעינו, נוכל לקחת אחריות ממקום של משוב ולמידה ולשאול:
מה דורשת מחילה?
היכן בחייך את מסכימ/ה לקחת אחריות?
למי היית רוצה להתקרב עוד קצת בשנה הזאת?
הסתכלו על מה שכתבתם בדיסוציאציה ושאלו – מה עכשיו אני מבינ/ה שמאפשר לי לגדול?
אפשר שסיפור חיינו יהיה נכון לנו.
גם אם הוא לא תמיד נעים, הוא תמיד נכון לנו!
אסיים בציטוט מתוך הספר “קול הידיעה” מאת דון מיגל רואיס:
“הדרך היחידה שבה תוכלו לשנות את סיפוריכם, היא לשנות את אמונתכם ביחס לעצמכם. אם תנקו את השקרים שבהם אתם מאמינים ביחס לעצמכם, תנקו גם את השקרים שאתם מאמינים ביחס לזולת. בכל פעם שאתם משנים את הדמות הראשית בסיפוריכם, הסיפור כולו משתנה כדי להתאים את עצמו לדמות הראשית החדשה”.
עת לסלוח ולמחול, לעצמכם!
עריכה: אלין טהרי
1 מחשבה על “סליחה על השאלה: איך קשורות סליחה מחילה וחמלה האחת לשנייה?”
בהחלט “הסיפורים האלה” נחרתים ומעכבים ויש לעקור אותם או להחליפם במיטיבים עמנו.