מבוסס על השתלמות NLP וטראומה של מושון לוינגר
ניתן לזהות כשאדם נכנס למצב בו הוא חווה מחדש את הטראומה בשימוש בשפה בה הוא משתמש. לשם כך הזכרנו שלושה צירים – זמן, גוף ומקום.
כשאדם מתחיל לתאר אירוע טראומטי בלשון הווה, עם תיאורי זמן שמראים שהוא חווה את האירוע כעת (‘עכשיו’, פעלים בזמן הווה) – זהו סימן פוטנציאלי לחוויה מחדש של האירוע הטראומטי.
גם דיבור דיסוציאטיבי שאדם מדבר על עצמו בלשון ‘את’/’אתה’ אחרי פעלים בהווה של אירוע טראומטי, או משתמש בביטויי מקום כמו ‘הנה’ ‘פֹה’ וכו’ – יש בכך סימן לre-experiencing.
אופני פעולה כשאדם מראה סימנים של re-experiencing:
- שיקוף בהרחקה:
- לשקף את הסיפור בזמן עבר, בהרחקת המקום, ובהרחקת הגוף -לגוף שלישי.
- בידול השוואתי:
כדי לחזק את ההרחקה של הסיפור ושל שלושת הצירים, נוסיף את ההשוואה בין “וכשאת עכשיו איתי, כאן בקליניקה, ביום שלישי” – – ההווה הבטוח, לבין כשאת “מתבוננת על מי שהיית אז, במקום ההוא…” – במטרה להפוך את האירוע הלא נעים לחוויה שהייתה ונגמרה בעבר.
דגשים נוספים:
- נוכל להוסיף גם את הטונציה המרגיעה כשנדבר על “כאן/”פה” לבין טונציה אחרת למה שהיה שם, אז…”
- נוכל להוסיף גם את הרחקת היד לצד שמאל/לאחור (-לעבר), כשאנו מדברים על האירוע השלילי.
- מיטוט עוגנים:
בשלב זה נרצה לא רק להרחיק את האדם מהקושי אלא לחזק אותו באמצעות משאבים.
לשם כך נתחיל מלמצוא משאב משמעותי (רצוי עם דמות תומכת/אוהבת וכו’). ניעזר בחושים השונים יחד עם שלושת צירי הטראומה (זמן, גוף ומקום) כדי לחזק את האסוציאציה למשאב.
נוסיף את הבידול ההשוואתי ואליו נוסיף גם מרכיבי החושים שיכולים להחליש את האירוע הטראומטי.
.
רעיונות נוספים שנוכל לעשות כדי לחזק את ההרחקה:
ללמד את המטופל.ת את העיקרון של השפעת השפה על החוויה.
לשים לב להבדל בהרגשה בגוף בין הסיפור כפי שהוא (בדיבור/כתוב), לבין החוויה שאומרים או כותבים את הסיפור עם הרחקות.
- ניתן גם להקליט את הסיפור כשהוא כתוב בזמן עבר, לצייר אותו בצבעים שמראים על אירוע שהיה בעבר (נניח מסגרת, צבעי אפור וכדו’)
- לכתוב את הסיפור איך הוא היה רוצה להגיב אחרת
- נקודה למחשבה:
איך הייתם משקפים את הסיפורים אחרת?