מי מנהל את מי?
חירות רגשית באמצעות הכרות עם החלקים שבתוכי.
למה אנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים? האם אנחנו במקום שבוחר בהתנהגות או שיש חלק, לא מודע, שמנהל אותנו?
שלושה סימני דרך לזיהוי המפעילים והכרת החלקים שבתוכנו.
בת 23, מבינה שכדאי שתהיה לי דיבורית באוטו.
To make a long story short
מוסכניק עצבני צועק עלי “היית צריכה להיות יותר בהירה לגבי סוג הדיבורית שאת רוצה”, ואני מתייפחת, כמו ילדה בת חמש, מכך שהוא קדח לי חורים באוטו לטובת התקנת דיבורית Bluetooth, אני בכלל לא בטוחה שמכשיר הסלולרי שלי תומך בפונקציה הזו, ועכשיו האדם שמולי מאשים אותי וצועק עלי.
בת 28, עוברת לתל אביב.
מוצאת את עצמי שוב מתייפחת כשמוסכניק צועק עלי “את לא יכולה לעמוד כך ולחסום לי את הכניסה למוסך!”… ואני רק רציתי לעצור כדי להבין איך אני יוצאת מזה שהתנו לי את אישור הטסט בהחלפה של כמעט כל חלק ברכב? ו… למה הוא מדבר אליי ככה?
אני מתקשרת לאמא שלי נסערת ואמא מתרעמת – “מה יש לך אבל?! מה את בוכה?! מה, את תינוקת?!”
האם למוסכניקים יש השפעה קוסמית עלי?
“כמו ילדה בת חמש”.
היום בקליניקה אלה מילות קסם עבורי:
מי זו הילדה הזו?
למה היא בוכה?
מה חסר לה?
ואולי, לפני הכול, האם אני בכלל מודעת לקיומה?
דמיינו פאנל טכנאים מלא בכפתורים כמו בהופעות גדולות או באולמות תיאטרון.
ההצגה, שהיא חיינו, מתקיימת לה ללא מפריע – עד שקורה משהו שמסמן למפעיל: הגיע הזמן ללחוץ על הכפתור.
ויש המון כפתורים.
ולכל כפתור מפעיל ייחודי שאחראי על הכפתור וגם על התגובה.
כשהייתי בת חמש, אבא שלי לימד אותי לקרוא.
כשלא הבנתי משהו, הוא היה מתעצבן, מרים את הקול ואני הייתי בוכה.
על סגירת המעגל עם אבא שלי (שלא הבין מאיפה באתי עם זה אחרי 30 שנה) אספר בפעם אחרת.
תותי בת החמש היא המפעילה הייחודית למצבים, בהם אדם, המחזיק ידע רב משלה, מרים עליה את קולו – כפתור נלחץ ובתגובה מפעיל פרץ בכי בלתי נשלט, בכי שתפקידו לעורר את רחמיו של זה שמולה.
לא רק הילדה בת החמש מפעילה כפתורים. ישנם חלקים רבים נוספים בי, תותי – הפרפקציוניסטית, החרדתית, האמביציוזית, זו שמחזיקה בקולה של אמה, של אביה ועוד רבים וטובים, חלקים מרימים, מורידים שמחזקים ומחלישים.
איך נוכל להיות מודעים לחלקים השונים שלנו, אלה המפעילים אצלנו כפתורים, ולנהל אותם במקום שהם ינהלו אותנו?
הנה שלושה סימני דרך לזיהוי המפעילים והכרת החלקים שבתוכנו:
- תשומת לב למילים ומטפורות
כשאני מספרת סיפור ומוצאת עצמי אומרת ‘כמו ילדה בת חמש’, זהו סימן בשבילי לעצור, לחשוב על הילדה הזו ולבחון איזה כפתור היא מפעילה.
ביטויים שגורים נוספים שאני שומעת בקליניקה הם: ‘כמו איזה דודה/ שוטרת/ סמרטוט’- מי הן הדמויות האלה ומדוע הן שם? עד כמה אנחנו מודעים להן? מתי הן נוצרו? האם נוכל להעניק להן את מה שהיו זקוקות לו ולא קיבלו? - זיהוי “אוטומטים” מעכבים
אוטומט, היא תגובה ששחזרנו כל כך הרבה פעמים, עד שהיום היא כמעט פבלובית – משהו קורה בעולם ואנחנו מגיבים בצורה מסוימת בלי לחשוב. זוהי תבנית שעשויה להיות חשובה להישרדותנו בעולם, למשל אם בטיול ביער נבחין בהולך על ארבע, שעיר עם שיניים גדולות – טוב שהאוטומט שלנו יהיה לברוח ולא להישאר לחקור מיהו אותו יצור – והאם הוא מסוכן לנו או לא. אך אם האוטומט גורם לנו לתגובות שאנו לא רוצים בהן, כמו תגובה אגרסיבית, הרמת קול, הסתגרות, הימנעות וכדומה – סימן שיש מפעיל ייחודי, וכדאי לחקור מיהו אותו מפעיל והאם אפשר להגדיר מחדש את תפקידו, תוך מודעות אליו. - קולות “התירוצים”
כל פעולה שאנו עושים, גם אם היא לא זו שהיינו בוחרים במודע לעשותה, טומנת בחובה רווח משני. אם כך, מה עשוי להיות הרווח?
למשל: למה כן טוב לי לעשן? מה אני מרוויחה מזה שאני לא עושה ספורט? מה מאפשרת לי התגובה האגרסיבית?
באמצעות התשובות לשאלות אלו, נוכל לגלות את החלק בנו, שמשתלט עלינו, מבלי שאנו מודעים אליו.
ואז מה?
לאחר שזיהינו את אותם חלקים, באמצעות טכניקות שונות בגישת הNLP- או גישות אחרות כדוגמת גשטאלט, נוכל לייצר עמם “הסכמים חדשים” מתוך הכרה באותם חלקים, בצרכים שלהם, ולפעול למתן מענה לאותם צרכים באופן מותאם ואפקטיבי. הכלים הרגשיים והמנגנונים הללו, מאפשרים להכיר את אותם חלקים, להיות מודעים לקיומם, ונותנים את החירות לבחור – מתי לתת להם מקום, באיזה אופן ועד כמה מקום זה יהיה דומיננטי.
אגב, באשר לתותי בת החמש – היא קיבלה חיבוק והסבר מ”אחותה הגדולה”, תותי בת ה-38. היום היא מבינה שהאנשים שמרימים את הקול עושים זאת מתוך תסכול ובהיעדר כלים לנתב אותו אחרת. היא מבינה שזה ‘לא שלה’ ועל כן היא לא צריכה להתרגש.
כל חלק בנו הוא חלק מאיתנו, וכדאי לתת לו את המקום הראוי.
מאחלת לכם הכרות מעמיקה עם החלקים שבכם, יחסים הרמוניים ומדויקים בינם לבין עצמם וביניכם לבין עצמכם.
הכרות טובה ויחסים נכונים יאפשרו את ניהול החלקים שבתוכנו, שחרור מתבניות אוטומטיות המזינות אותם וחירות רגשית.
עריכה: סיגל אלחמיאס, אלין טהורי
